פֶּרֶק שְׁלִישִׁי - מאזן הזכויות והחלק לעולם הבא
מפעל משנה תורהכא שבט, תשפא03/02/2021פרק ה מתוך הספר רמב"ם- הלכות תשובה![]()
+ תיאור הספר
+ הצג את פרקי הספר
<< לפרק הקודם
-
לפרק הבא >>
פרק ה מתוך הספר רמב"ם- הלכות תשובה
תגיות:רמב"ם- הלכות תשובהמפעל משנה תורהספרים
| צדיק בינוני ורשע א1 כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיוֹת וַעֲווֹנוֹת: מִי שֶׁזְּכֻיוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲווֹנוֹתָיו - צַדִּיק; וּמִי שֶׁעֲווֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיוֹתָיו - רָשָׁע; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - בֵּינוֹנִי. |
| א2 וְכֵן הַמְּדִינָה: אִם הָיוּ זְכֻיוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם - הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת; וְאִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. |
| א2) זְכֻיוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ - אפילו רובם רשעים, אך יש בעיר מעט צדיקים שזכויותיהם רבות, הן מטות את דינה לכף זכות. |
| ב1 אָדָם שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיוֹתָיו - מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ" (ירמיה ל,יד; שם ל,טו; הושע ט,ז). וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲווֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין - מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" (בראשית יח,כ). וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ: אִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא יי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם" (שם ו,ה). |
| ב1) מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ - נגזר דינו למוות ונחשב מת, ואף על פי שהוא אוכל ומרגיש (ראה סה"מ ל"ת לח; מו"נ א,מב), כעין "אותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה" (להלן ח,ב. וראה ביאורנו שם). מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת - העיר נידונה להיחרב כסדום ועמורה, ותושביה הצדיקים ניצולים (ק'). מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין - האנשים הרשעים שבעולם, אך העולם עצמו נשאר קיים, כמו במבול (ק'). |
| ב2 וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיוֹת וְהָעֲווֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָן: יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲווֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב" (מלכים א יד,יג), וְיֵשׁ עָווֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (קהלת ט,יח). וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁלְּאֵל דֵּעוֹת, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיוֹת כְּנֶגֶד הָעֲווֹנוֹת. |
| ב2) שֶׁנֶּאֱמַר - בדברי אחיה הנביא אודות אביה, בנו של ירבעם המלך: "וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתו כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר, יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם". ולעולם אין המצוות נמחקות בגלל העברות, ואין העברות נמחקות בגלל המצוות (פה"מ אבות ד,כח; איגרת השמד, חלק ג). |
| ג1 כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה, וְתָהָה עַל הַזְּכֻיוֹת, וְאָמַר בְּלִבּוֹ 'וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן? אוּלַי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן!' - הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּן, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם זְכוּת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "(ו)צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב; ושם: פִּשְׁעוֹ) - אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. |
| ג1) תָּהָה - התחרט. אוּלַי - הלוואי. שֶׁנֶּאֱמַר - "אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". והעברות נמחקות רק בגלל תשובה, והמצוות נמחקות רק כשהאדם מתחרט עליהן. |
| ג2 כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע - נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי - תּוֹלִין לוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים: אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וְאִם לָאו - נֶחְתָּם לְמִיתָה. |
| ג2) נֶחְתָּם לְחַיִּים וכו' - וכן נידון האדם לבריאות ולמחלה וכדומה (פה"מ ר"ה א,ב). וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה - מפני שנוסף לו עוון על שלא חזר בתשובה (לח"מ). |
| השופר בראש השנה ותודעת התשובה ד1 אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם; אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. |
| ד1) רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ - כשם שבעבר, תקיעת השופר באה להעיר את העם לקראת אויב הקרב ובא לעיר, כך השופר בא להעיר את הבריות מתרדמת הזמן. עוּרוּ עוּרוּ - קריאה לבני האדם 'הישנים את חייהם'. בְּהַבְלֵי הַזְּמַן - בצורכי השעה ובדבקות בחומר. שׁוֹגִים - דבקים, שאין מחשבתם פנויה לדבר אחר. |
| ד2 לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד - הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י,כה) - זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ. |
| ד2) לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם וכו' - דרך שיחיה בה האדם כל השנה כשהוא מודע לחשיבות מעשיו, ולא יחכה לשופר הבא אחת בשנה שיעיר אותו. |
| ד3 וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם. |
| ד3) וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה - שראש השנה הוא יום הדין ובידי האדם להכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות (ק'). מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה... בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים - אחרי ראש השנה, מפני שביום טוב אסור לומר דברי תחנונים. "וכמו שהתפילה היא עבודה נכבדה מאד... העבודה היותר נכבדה, והוא שיהיו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, ולא לעשותם ימי צום ובכי וצעקה" (שו"ת רח; ק'; ראה שבת ל,יב). כיום דברי התחנונים קרויים 'סליחות', והם נמשכים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים (בעדות המזרח ותימן) או מן השבוע שלפני ראש השנה ועד יום הכיפורים (בעדות אשכנז). וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין - דברי תוכחה ומוסר הכובשים את הלב ומעוררים את האדם לשוב בתשובה (רש"י תענית טו,א). |
| מעביר ראשון ראשון ה1 בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיוֹתָיו - אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו תְּחִלַּת עָווֹן שֶׁחָטָא בּוֹ, וְלֹא שֵׁנִי, אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲווֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיוֹתָיו - אוֹתָן שְׁנֵי הָעֲווֹנוֹת מִצְטָרְפִין, וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל. |
| ה1) אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו תְּחִלַּת עָווֹן שֶׁחָטָא בּוֹ - אין הכוונה לוויתור על העונש על העוון (ראה לעיל, ביאור ב2), אלא רק לצורך חישוב המאזן הכללי. לצורך זה, העוונות הראשוניים עדיין לא נשתרשו כמו מעוון שלישי ואילך. |
| ה2 וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲווֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָווֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ - מַעֲבִירִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן; לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחֱשָׁב רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם, וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי, וְכֵן עַד סוֹפָן. |
| ה2) כְּנֶגֶד - שווים ל-. מַעֲבִירִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וכו' - וכך התהליך בא להדגיש את האופן שהתמודדות של מאזן המצוות עם עברה אחת גוררת התמודדות מוצלחת אחרת. |
| ה3 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (איוב לג,כט). אֲבָל הַצִּבּוּר - תּוֹלִין לָהֶן עָווֹן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ" (עמוס ב,ו). וּכְשֶׁמְּחַשְּׁבִין לָהֶם עַל דֶּרֶךְ זוֹ - מְחַשְּׁבִין לָהֶן מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. |
| חלק לעולם הבא ה4 הַבֵּינוֹנִיִּים - אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲווֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הִנִּיחַ תְּפִלִּין מֵעוֹלָם, דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֲטָאָיו, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲווֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּין - דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חַטֹּאותֵיהֶן, וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (ישעיה ס,כא); "אֶרֶץ" זוֹ - מָשָׁל, כְּלוֹמַר: אֶרֶץ הַחַיִּים, וְהִיא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם - יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. |
| ה4) דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֲטָאָיו - למרות שזכויותיו ועוונותיו הם מחצה על מחצה, עוונותיו אינם נמחלים בזה אחר זה אלא הוא נידון עליהם כרשע. עוֹלָם הַבָּא - עולם הנצח לנפשו של האדם לאחר מיתתו. הָרְשָׁעִים שֶׁעֲווֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּין... וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - "וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העברות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל" (פה"מ סנהדרין י,א. ראה למשל גזלה ואבדה יא,ב). חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם - גויים המקבלים עליהם לקיים שבע מצוות בני נח, מפני שכך ציווה להם ה' ביד משה (מלכים ח,יא). |
| הכרת לרשעים גדולים ו וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא נִכְרָתִין וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: הַמִּינִים, וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים, וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהַכּוֹפְרִים בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, וְהַמְּשֻׁמָּדִים, וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים, וְהַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים, וְהַמּוֹסְרִין, וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים, וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע, וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ. |
| ו) נִכְרָתִין - משכר העולם הבא, ונענשים לנצח. וכמעט כולם מפורטים להלן. בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים - עיקר מיסודי האמונה. ותחיית המתים היא לגופות, ותחזור נשמת כל צדיק לגופו, ויאכל וישתה וימות לאחר אריכות ימים גדולה (ראה מאמר תחיית המתים של הרמב"ם); והעולם הבא לנשמות (ראה פרק ח). ולא האריך רבנו בביאור האמונה בתחיית המתים, מפני שהיא מעל להיגיון (מאמר תחיית המתים נכתב כתגובה לשאלה זו). בְּבִיאַת גּוֹאֵל - המשיח. שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו (מלכים יא,א2). בְּיָד רָמָה - בפרהסיה ובפרסום (פה"מ אבות ג,יא). כִּיהוֹיָקִים - מלך יהודה, שהתלמוד מספר עליו שהרשיע יותר מכל המלכים שהיו לפניו (בבלי סנהדרין קג,ב). הַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ - מושך את עור אברו במזיד כדי שיכסה את העטרה וייראה ערל. ובמקום אחר הכליל רבנו בו גם את מי שלא נימול בילדותו, ואינו מל את עצמו במזיד כשהוא גדול (מילה ג,ח). |
| ז חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים מִינִים: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג, וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵם שְׁנַיִם אוֹ יָתֵר, וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֶלָּא שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה, וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל, וְכֵן הָעוֹבֵד אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים - כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ, מִין. |
| ז) הָאוֹמֵר - לא סתם אמירה אלא קביעה במחשבה. ואין ללמד זכות על המאמין שה' גוף, אף אם נתחנך כך (מו"נ א,לו). תְּמוּנָה - תבנית הנראית בחושים (מו"נ א,ג). צוּר - מקור (מו"נ א,טז). מֵלִיץ - מתווך. מִין - עיקר הוראתו היא: מי שכפירתו במושגי ה'. |
| ח1 שְׁלשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִין אֶפִּיקוֹרוֹסִין: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם, וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם - כָּל אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵלּוּ, אֶפִּיקוֹרוֹס. |
| ח1) אֶפִּיקוֹרוֹסִין - מי שכופר בנבואה ובהשגחת ה'. מַדָּע - ידע. |
| ח2 שְׁלשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם יי - אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד, אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת, אִם אָמַר 'מֹשֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ', הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה; וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ, וְהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהִכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ, כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתוֹס; וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת, וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם יי, כְּגוֹן הַנּוֹצְרִים וְהַהַגְרִים - כָּל אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵלּוּ, כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. |
| ח2) תֵּבָה - מילה. מַגִּידֶיהָ - החכמים. צָדוֹק וּבַיְתוֹס - אבות הכפירה בתורה שבעל פה. וְהַהַגְרִים - בני הגר, המוסלמים. |
| ט שְׁנַיִם הֵם הַמְּשֻׁמָּדִים: הַמְּשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה אַחַת, וְהַמְּשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. הַמְּשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה אַחַת - זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן, וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ וְהֻרְגַּל, אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת, כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה, וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ - הֲרֵי זֶה מְשֻׁמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר; וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. וְהַמְּשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה - כְּגוֹן הַחוֹזֵר לְדָתֵי הַגּוֹיִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין שְׁמָד, וְיִדְבַּק בָּהֶן וְיֹאמַר: וּמַה בֶּצַע לִי לְהִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים? טוֹב לוֹ שֶׁיִּדְבַּק בְּאֵלּוּ, שֶׁיָּדָן תַּקִּיפָה - הֲרֵי זֶה מְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. |
| ט) שַׁעַטְנֵז - לבוש ארוג מצמר ופשתים יחדיו. לְהַקִּיף פֵּאָה - לגלח את פאת ראשו (עבודה זרה יב,א). לְהַכְעִיס - לא מתוך הנאה חומרית. שְׁמָד - גזרת השלטון לבטל את התורה או אפילו מצוה אחת בלבד (יסודי התורה ה,ג). |
| י מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים - אֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל, כְּיָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתוֹס, וְאֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר קַל, אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחֶטְאוּ, כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם, כְּיֵשׁוּעַ. |
| י) כְּיָרָבְעָם - שעשה עגלי זהב (מלכים-ב יז,כא). כִּמְנַשֶּׁה - ראה מלכים-ב כא,טז. כְּיֵשׁוּעַ - ישו הנוצרי. ומפני הצרות הרבות שאין להן קץ שסבל עמנו בשם האמונה בו, נהגו לעוות את שמו ולכנותו דרך גנאי יש"ו, שם רשעים ירקב. |
| יא1 הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת, אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְווֹת בִּכְלָלָן, וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ, וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. |
| יא1) וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן - צרות הציבור אינן נוגעות לו. |
| יא2 הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים - בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו, וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. |
| יב שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין: הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִים לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִים, אוֹ בְּיָד אַנָּס שֶׁהוּא כְּגוֹי - שְׁנֵיהֶן אֵין לָהֶן חֵלֶק. |
| יב) אַנָּס - איש אלים (לפירוט הדברים, ראה חובל ומזיק פרק ח). |
| יג מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם - זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵן יְרֵאִין וּפוֹחֲדִין מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְכָל חֲפָצָיו, לֹא לִכְבוֹד שָׁמַיִם, כְּגוֹן מַלְכֵי הַגּוֹיִים. |
| יג) הָרוֹדֶה - השולט. חֲפָצָיו - רצונותיו (ראה בהרחבה סנהדרין כה,א). |
| יד1 כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ - אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יִשְׂרָאֵל, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי* לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן. |
| יד1) וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ... אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - "לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו, ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב, כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא" (פה"מ סנהדרין י,א). כְּדֵי* - כי"א: כְּדַי הֵן. והיינו שכדאי וראוי להתרחק מהן משום חומרתן. |
| יד2 וְאֵלּוּ הֵן: הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, וְהַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים. |
| יד2) הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ - הממציא לחברו כינוי של גנאי. הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ - בכינוי של גנאי שהמציאו לו אחרים. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ - מבייש אותו עד שפניו מלבינות (בעניין זה ראה דעות ו,ח; חובל ומזיק ג,ז). וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - משווה את מעשיו וחכמתו נגד מעשיו וחכמתו של חברו ומכבד את עצמו ומבייש את חברו (להלן ד,ד). וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת - שאינו מכבד את המועדים, את הימים הטובים ואת חול המועד, באכילה ובשתייה ובמלבושים נאים ובעסק התורה (ק'). וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים - שאינו נוהג בהם כבוד (ק'). |
| יד3 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא? בְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה - הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו, וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב - יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יי, וּרְפָאתִיו" (ישעיה נז,יט). |
| יד4 כָּל הָרְשָׁעִים וְהַפּוֹשְׁעִים וְהַמְּשֻׁמָּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, בֵּין בְּגָלוּי בֵּין שֶׁחָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת - מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג,יד; ג,כב); אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא, שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר בִּלְבַד חָזַר וְלֹא בְּגָלוּי - מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. |
| יד4) בְּמַטְמוֹנִיּוֹת - בסתר. מְקַבְּלִין אוֹתָן - הדברים אמורים ביחס לה', שהוא יודע תעלומות לבם ומקבל אותם, אבל כלפי הציבור: "המינים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם" (עבודה זרה ב,ה), מחשש שצדקתם מן הפה ולחוץ (וכך השיב רבנו בעניין היחס בין שתי ההלכות הללו. ראה שו"ת רסד). |
מפעל משנה תורה -
מהדיר מבאר ועורך ראשי: יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
http://www.mishnetorah.co.il/ | [email protected] | 077-4167004
הוסף תגובה
עוד ממפעל משנה תורה
עוד בנושא ראשונים ואחרונים
חיפושים אחרונים